קולך צפונית

בית לנשים וגברים השואפים לשינוי מקומן של נשים בחברה הדתית

לנעמה היה נח? דברים לפרשת נח

נעמה אלדר

"ואחות תובל קין, נעמה" (בראשית ד' כ'ב)

"אמר רבי אבא בר כהנא: נעמה, אשתו של נח היתה. למה היו קורין אותה נעמה? שהיו מעשיה נעימים. ורבנן אמרי נעמה אחרת היתה. ולמה היו קורין אותה נעמה? שהיתה מנעמת בתוף לעבודת כוכבים" (בראשית רבה, כ"ג, ג').

כמונו היום, גם חז"ל היו עסוקים כך נראה, לא רק ב'יש' הכתוב, המפורש, אלא גם ב'אין', בחסר, בנעלם, שכל כך מתבקש שיהיה נוכח. ברור שהיתה לנח אישה, שהרי נולדו לו שלשה בנים: "ויולד נח שלשה בנים". ברור שהיא באה עימו אל התיבה: "ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה…" ברור שהיא גם יצאה עימו משם: "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו…" אז מדוע איננה מופיעה בשמה? מדוע איננה בעלת זהות? מדוע היא נעלמת עד כדי כך שהיעלמותה זועקת: 'דרשוני', 'כתבוני'…ואם לא זה, אז תקדישו לי רגע אחד במחשבה  כשאתם קוראים בפרשת נח שהיתה צריכה להיקרא פרשת נח ו… (אשתו).

כמו נשים רבות בתורה, כך אשת נח איננה עומדת בזכות עצמה ולמעשה אין לה סימני זהות, פרט לעובדה שהיא אשת נח. מי היא? מניין באה? מה חשבה? מה רצתה? כיצד פעלה קודם ה'תיבה'? ואחר כך? לקרוא את המשך הרשומה «

מודעות פרסומת

פרשת בראשית: היא היתה אם כל….


 נילי לוי

אן תלכי, –
אן תסורי לבדך…
אי דרכך יורדה
ספרי לי, נעמה…

מי אנחנו? מי היו ההורים הקדמונים שלנו? הסבים הראשונים הם אדם וחוה, אבל מי הוא הבן שממנו נמשכת שושלת האנושות עד ימינו? מי האשה הנמצאת בראשו של  אילן היוחסין של כולנו? בסוף פרשת בראשית מוזכרות שתי שושלות מקבילות. אחת היא השושלת שממנה צמחה התרבות והשניה זו שממנה נולדנו אנחנו.

השושלת הראשונה היא השושלת של קין. קין, האח והרוצח הראשון נידון לחיים של נוודות, אבל משנולד לו בנו חנוך בנה את העיר הראשונה וקרא לה בשמו. בני הדור השביעי לקין היו מייסדי הציביליזציה החומרית המוכרת לנו. ללמך ולשתי נשותיו, עדה וצילה, נולדו שלושה בנים וכל אחד מהם מוכתר בתואר "אבי"  אחד מתחומי התרבות החומרית. יבל – אבי יושב אוהל ומקנה, יובל – אבי כל תופש כינור ועוגב ותובל קין לוטש כל חורש נחושת וברזל. הדור הבא, הדור שאחרי הממציאים הגדולים, אינו מופיע. נראה שסופה של שושלת זו היה כסופה של כל האנושות עם המבול. לקרוא את המשך הרשומה «

ביום הזה תלבשי לבן?

רחל קסל

מאז ומעולם לא התלהבתי מהמנהג ללבוש בגדים לבנים ביום כיפור. לא התחברתי לזה. אני חושבת שהרגשתי שבאיזה שהוא אופן יש בכך מחיקה של האישיות שלי, ניסיון לכלול אותי בתוך מאגר גדול של "לובשי לבן", כולם שווים במלבושיהם, ולא רק שווים – אלא עטויים בצבע "מוחק" – מין טיפקס מבד. כאילו לקחו אותי ואת כל הסובבים אותי, הדביקו על דף לבן, וצבעו את כולנו בצבע לבן אחיד. לקרוא את המשך הרשומה «

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים – פרשת ניצבים-וילך

רשימה זו נכתבת לזכרו ולכבודו של אבי אפנר שנפל באסון המסוקים.
פרשת "ניצבים-וילך" היא פרשת בר המצווה שלו.
"…ומתלמידי יותר מכולם".

בפרשת השבוע של השבת, שהיא בעצם שתי פרשות מחוברות "ניצבים-וילך", אנחנו מוצאות שתי רשימות שמטרתן להכליל את כולם. הרשימה הראשונה פותחת את פרשת "ניצבים": "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (דברים, כ"ט, ט'-י'). זו רשימה בה מכליל משה את כל מי שיהיה בברית אותה כורת אלוקים עם העם. הוא אינו מסתפק באלה ומוסיף: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (שם, י"ג-י"ד). במילים אחרות מדובר בברית שנכרתת עם כל העם בהווה ובעתיד.

הרשימה השנייה מופיעה בפרשת "וילך": הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים ל"א, י"ב-י"ג). לקרוא את המשך הרשומה «

אבל האשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה

רותי פויכטונגר

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן  בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר

וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ: (דברים כד א)

מתוך פסוק זה בפרשת "כי תצא" מתחילה תפישת הקשר הזוגי בהלכה היהודית, ובעיקר הא-סימטריה בין האיש והאשה והבעיות הנגזרות ממנה.

וכך דורש מדרש ההלכה את המילים "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן  בְּעֵינָיו… וְכָתַב לָהּ":

"מלמד שאינו מגרש אלא לרצונו אבל האשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה". המדרש רואה את הקשר בין כתיבת ספר הכריתות (הגט), לבין העובדה שהאשה אינה מוצאת חן יותר בעיני הגבר, כעדות לכך שרצונו של הגבר הוא הגורם המכריע בפרידה. את הרעיון הזה מחדד הרמב"ם (הלכות גירושין, א, ב) בהוסיפו על לשון המדרש את המילים הקריטיות הבאות: "ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת". כלומר, אם ניתן גט אך הדבר לא היה ברצון מלא וחופשי של הגבר הרי שהאשה עדיין נחשבת לאשתו, וממילא איננה יכולה להינשא לאחר. רצונה של האשה בנקודת זמן זו, לפי ההלכה החז"לית, איננו רלוונטי, והגבר יכול לגרשה גם נגד רצונה.

מעניין לציין שרצון האשה רלוונטי מאד בשעת הקידושין, ואשה שאיננה מעוניינת להתקדש איננה מקודשת (קידושין, דף ב ע"ב), אולם מרגע שהסכימה לקידושין הרצון הקובע לגבי המשך הקשר הוא רצון האיש. לקרוא את המשך הרשומה «

על אוהלים ושמיטה – לפרשת ראה

נירה נחליאל 

נשים מובילות מאבק חברתי, מובילות מהפכה – מקימות אוהלים בשדרות ובגנים,  צועדות בראש אלפים שיצאו מבתיהם ומשמיעות קולן לאוזני רבבות.

שנה שביעית מגיעה וכל ההלוואות נשמטות, העבדים יוצאים לחופשי, כך אומרת לנו פרשת השבוע, פרשת "ראה".

מה הקשר בין שני התיאורים האלה? האם נמתח גשר בין דברי התורה העתיקים למדינת ישראל בשנת 2011? לקרוא את המשך הרשומה «

פנים בפנים – פרשת ואתחנן

 חלי יעקבס וירט

 

"לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי איתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים" (דברים ה' ג ).  פרשת השבוע, שבת נחמו היא מהחביבות עליי מאז ימי ילדותי. אולי מפני שהיא סימנה וסימלה בעבורי יותר מכל את היציאה האמיתית לחופשת הקיץ, רגע אחרי מועקת המיצרים ותשעה באב שהיה ונשאר עבורי סוג של יום דין. יום דין חברתי, לאומי  אישי.

ככל שחולפות השנים, המרחק מחוויות הילדות וההתקרבות לבגרות, פרשת ואתחתן על מילותיה הנוקבות, המעודדות עם המפחידות, מתחברת למציאות חיינו כאן בכל יום. דומה שהיא מעולם לא עזבה את נקודת המוצא.

הפסוק הפותח את הטור הזה נוגע במקומות העבריים והיהודיים שבי, מחזק את תחושת השייכות שלי בימים שבהם אני לא יודעת איפה נכון לגור – באוהל ברוטשילד או באוהל בשומרון, לקנות בקניון או בשוק? לצאת לקרב או לצאת לעבודה, להיות עם אחיי ברחבת הכותל או להיאבק במחיצות העומדות שם.

 

כיצד אוכל להרגיש כי "איתנו, אנחנו, אלה פה היום כולנו חיים"? לקרוא את המשך הרשומה «